מה זה אימון אישי ומה ההבדל מטיפול פסיכולוגי?

מה הקשר בין אימון אישי לפסיכולוגיה חיובית?

המונח ״פסיכולוגיה חיובית״ עלול להישמע כאילו מדובר בניסיון לחשוב חיובי, להתמקד במה שטוב או להימנע מרגשות קשים. אבל זו אינה משמעותו המקצועית של התחום.

הפסיכולוגיה החיובית הרחיבה את נקודת המבט הפסיכולוגית:
לצד השאלה כיצד מפחיתים סבל ומטפלים בקושי, היא שואלת גם מה מאפשר לבני אדם לשגשג, לחוות משמעות, ליצור קשרים מיטיבים, לפעול מתוך חוזקות ולחיות מתוך חיוניות ומעורבות.

במודל PERMA שפיתח פרופ׳ מרטין סליגמן (יש לו קורס מקוון שאני מאוד ממליצה עליו, אגב), ממייסדי הפסיכולוגיה החיובית, רווחה נפשית מתוארת באמצעות חמישה ממדים:
רגשות חיוביים, מעורבות, מערכות יחסים, משמעות והישגים. רווחה, אם כך, אינה מצב רוח טוב תמידי, אלא איכות רחבה יותר של חיים ותפקוד.

גם מצוקה נפשית ורווחה נפשית אינן שני קצוות של אותו ציר. הפחתת מצוקה אינה מבטיחה בהכרח משמעות, קשר, חיוניות או התפתחות. מנגד, בניית משאבי רווחה אינה מבטלת כאב וקושי.

מכאן נובע עיקרון מרכזי באימון:
במקום לשים את כל הפוקוס על השאלה ״מה לא עובד ואיך מתקנים אותו?״, אנחנו שואלים גם:
מה אנחנו בעצם רוצים לבנות כאן?

מה ההבדל בין אימון אישי לטיפול פסיכולוגי?

אימון אישי אינו טיפול פסיכולוגי ואינו תחליף לטיפול.

מאמן אינו מיועד לאבחן או לטפל בהפרעות נפשיות, בטראומה או במצוקה החורגת מגבולות הכשרתו. כאשר צרכיו של המתאמן נמצאים מחוץ לתחום האימון, האחריות המקצועית היא לזהות זאת ולהפנות לאיש או לאשת טיפול מתאימים. הבחנה זו היא חלק מהאתיקה המקצועית של האימון.

הגבול הזה תוחם את התרומה הייחודית של האימון. אימון אישי ואימון מנטלי עוסקים בבניית יכולות ומשאבים:
הבהרת ערכים, הגדרת כיוון, זיהוי דפוסים, חיזוק תחושת המסוגלות ותרגום תובנות לפעולה.

המאמן אינו מחזיק בתשובות במקום המתאמן. תפקידו ליצור מרחב שבו האדם יכול להתבונן באופן שבו הוא פועל היום, לזהות מה משפיע על הבחירות שלו ולבחון אילו אפשרויות נוספות עומדות לרשותו.

איך עוברים מתגובה אוטומטית לתגובה נבחרת?

רבים מהדפוסים שמנהלים אותנו אינם מופיעים כהחלטה מודעת.

משהו קורה (טריגר) - ביקורת, עמימות, כישלון או שתיקה של אדם אחר - ומיד מופיעה תגובה מוכרת:
התגוננות, ריצוי, הימנעות, דחיינות, התקפה או ויתור.

אימון אינו מבטיח שהתגובה האוטומטית תפסיק להופיע. תכליתו להרחיב את המרווח שבין מה שעולה בתוכנו לבין מה שאנחנו עושים בעקבותיו.

בתוך מרווח המודעות הזה אפשר לנהל דיאלוג פנימי:

• מה קורה לי עכשיו?
• מה הפעיל אותי?
• איזה סיפור אני מספר לעצמי?
• מה אני נוהג לעשות ברגעים כאלה?
• האם התגובה הזו משרתת אותי גם היום?
• כיצד הייתי רוצה להגיב, לאור הערכים והמטרות שלי?

מאוטומטיות לאוטונומיה

זהו למעשה המעבר מהזדהות עם הדפוס להתבוננות בו. במקום לומר ״אני אדם שנמנע״, אפשר לומר:
״אני שם לב שעולה בי כרגע דחף להימנע״. ההבדל נראה קטן, אבל הוא פותח אפשרות לבחירה.

זוהי היכולת להיות פתוחים לחוויה הפנימית ולבחור פעולה המתאימה לערכים שלנו, גם כאשר קיימים פחדים, ספקות או אי נוחות.

כאן נכנסת גם האוטונומיה. אוטונומיה אינה עצמאות מוחלטת לעשות כל מה שמתחשק לנו. משמעותה לחוות את עצמנו כבעלי בחירה וכמחברים של פעולותינו.

לכן מאמן שממהר לחלק עצות ולספק תשובות עלול, גם אם מתוך כוונה טובה, להחליש את האוטונומיה של המתאמן. אימון שמבוסס על שאלות, התבוננות והתנסות מאפשר לאדם לבנות אמון ביכולתו לזהות, להחליט ולפעול.

המטרה אינה שהמתאמן יזדקק תמיד למאמן כדי לדעת מה לעשות. להפך:
אימון טוב אמור להגדיל בהדרגה את יכולתו להיות המאמן של עצמו.

מה תפקידו של המאמן? ומי באמת יוצר את השינוי?

שינוי הוא עניין של מוכנות, אחריות ומומנטום. המאמן יכול לסייע ביצירת התנאים למפגש הזה, אבל הוא אינו יכול להשתנות במקום המתאמן.

אני נוהגת לחשוב על היחסים האלה כעל חלוקה של 80/20. לא כנוסחה מדעית, אלא כעיקרון מקצועי שמנחה אותי:
כ-80% מתהליך השינוי שייכים למתאמן, וכ-20% למאמן ולסביבה האימונית שהוא יוצר.

ה-20% של המאמן משמעותיים. עבודתו היא לבנות מרחב שמאפשר תנועה:
להביא שאלות שאיננו רגילים לשאול את עצמנו, לשקף סתירות ודפוסים, לשקף נקודות עיוורון ולסייע להפוך רצון כללי לכיוון ולפעולה.

הוא מחזיק רצף, מיקוד ואחריותיות, ויוצר אקוסיסטם שיכול לזרז את התהליך ולדייק אותו. אבל גם הסביבה האימונית הטובה ביותר אינה יכולה להחליף את חלקו של המתאמן.

ה-80% שלו מתבטאים בנכונות להביא כנות עצמית; להסכים לפגוש גם את החלקים הפחות מחמיאים בעצמו, בלי לברוח מיד להסברים ולהצדקות; לקחת אחריות על הבחירות שלו; ולפעול למרות הפחד, גם כאשר הדרך עדיין אינה ודאית.

משום כך, נכון להיזהר מהנרטיב האינסטגרמי שלפיו הצלחתו של המתאמן היא הוכחה לגדולתו של המאמן.

שינוי אינו משהו שהמאמן ״עושה״ לאדם אחר. המאמן אינו הבעלים של הכוח שמחולל את השינוי. תפקידו לעזור למתאמן לזהות את הכוח הזה, לכוון אותו ולהשתמש בו באופן מדויק יותר.

אין פירוש הדבר שהמאמן הוא דמות שולית. היכולת ליצור מרחב בטוח ואמפתי אך גם מאתגר היא מיומנות מקצועית משמעותית. מאמן טוב יודע מתי לשאול, מתי לשקף, מתי לאתגר ומתי לא למהר למלא את השקט.

הוא אינו מייצר את השינוי במקום המתאמן, אבל הוא יכול ליצור תנאים שבהם שינוי שהיה מפוזר, איטי או לא מודע הופך לממוקד, עקבי ואפשרי יותר.

בעיניי, זהו אחד המדדים לאימון מקצועי:
המתאמן יוצא מהתהליך לא רק עם תוצאה, אלא עם בעלות עמוקה יותר על הדרך שבה הגיע אליה.

בשלות ומומנטום בתהליך שינוי

יש רגעים שבהם משהו באדם כבר בשל לתנועה. המחיר של הישארות במקום מתחיל להיות גבוה מהפחד להשתנות.

נוצרת נכונות לראות דברים שעד עכשיו היה נוח יותר לא לראות, לקחת אחריות ולנסות דרך אחרת.

לפעמים המתאמן מגיע עם המומנטום הזה לחדר, ותפקידו של המאמן הוא לעזור לו לא להתפזר - למקד, לדייק ולתרגם את האנרגיה לפעולה.

במקרים אחרים יש רצון, אבל לצדו גם היסוס, עייפות או חוסר אמון. אז האימון יכול לסייע לבנות את המומנטום בהדרגה.

צעד קטן מייצר מידע. מידע יוצר בהירות. בהירות מחזקת מסוגלות, ומתוכה אפשר לבחור את הצעד הבא.

שינוי אינו קורה רק מפני שמצאנו שאלה נכונה או ניסחנו תובנה חכמה. הוא מתרחש כאשר קיימת נכונות לפגוש את המציאות, לקחת אחריות ולפעול.

המאמן יכול לזרז ולדייק את התהליך. את הצעד עצמו עושה המתאמן.